נועם.
האם אתה שומע עכשיו את דברי? האם אתה צופה בנו כעת מכונסים ליד לוח השיש שנותר כמזכרת שאין בה דבר שיוכל לספר סיפור כמו שלך?
נעים לי להאמין שאתה כן. לפחות בדמיוני אני יכול לראות אותך מתרווח לך בנינוחות שם למעלה בגן עדן, וחצי חיוך נמתח על פניך... חיוך של אחד שיודע משהו שהאחרים עדיין לא יודעים... אם להודות על האמת - עוד בחייך הייתה לי לפעמים הרגשה כזו איתך... שאתה יודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים.
למי שנמצא כאן היום, ולא הכיר אותך – תנחומיי הכנים. הפסדתם אדם שפוגשים פעמים ספורות בחיים. היה לך את הניצוץ הזה שאי אפשר לתאר במילים. כמו שאי אפשר לתאר ריצוד של קרן שמש אחרונה על הים. או רפרוף כנפיים של פרפר צבעוני ביום אביבי. מרהיב בפשטותו, אמיץ וכנה ואז נעלם. סוג כזה של ניצוץ היה לך.
והדבר הנפלא מכל בעיניי, הוא שהניצוץ הזה שליווה אותך בחייך, נשאר איתנו גם אחרי מותך. נרקם אל תוך רקמת חיינו בחוטים עדינים של זהב ודם. מעניק משמעות מתוקה-מרירה לכל מה שקרה לנו מאז.
מותך, לפחות מבחינתי, הוציא אותנו מלבנון סוף סוף, ובישר על תקווה קצרה לעתיד טוב יותר.
ההרפתקנות שלך, וחדוות החיים, ליוו אותנו אחר כך בטיול של אחרי הצבא. טיפסנו איתך על ההרים הגבוהים, צללנו איתך למצולות הים, והתמזגנו איתך לתוך שווקים תוססים, בערים סואנות בסוף העולם.
מצאנו מקומות יפים מאלה שיש לנו כאן, אבל בסוף חזרנו הביתה, מלווים באהבתך המסורה לארץ הזו שבגדה בך. וכשכבר פנינו להניח את זכרך בפינה חמימה ועצובה בליבנו, הפתעת אותנו שוב והופעת כדמות ברב מכר, ובסרט עטור פרסים. ולמרות שאתה וודאי מתמרמר לא מעט על שהפכו אותך שם לקצין, אתה וודאי שמח לראות איך גרמת לקוראים ולצופים להתרגש, ולהבין שוב, כמה נוראה היא המלחמה.
ובדרך גם הספקת להיות איתנו כשנכנסנו בקיץ שעבר שוב ללבנון.
נועם. חשוב לי גם שמשפחתך תדע שלפחות לדעתי קיים סיכוי סביר שזיכרון דמותך, והנסיבות שהביאו למותך, הצילו שם חיים של כמה מאיתנו. הסקרנות שלך, הדרישה לדעת, להבין, לקבל תשובות אמת ללא פשרות, הדרך בה נהגת לשפוט את כנות כוונותיו של אדם לא לפי דרגתו או עיטוריו אלא לפי כנות ליבו – כל אלה היו איתנו שם, והביאו אותנו להטיל ספק במשימות חסרות הגיון שתוכננו בעבורנו ביהירות נפשעת.
מי יודע מה היה קורה לנו שם בלעדיך...
ובימים אלה ממש, כשאנחנו אוספים את שברי ליבנו אחרי עוד מלחמה, ומתכוננים לקראת בואה של הבאה, שיש אומרים שבוא תבוא עלינו בקרוב, אני מוצא אותך פתאום דוחף את הורייך לעשייה למען השלום. ודבר שכזה גורם לי להעלות בדעתי שאולי גם במקרה הזה אתה יודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים.
ושאולי, למרות הכול, מסתתרת לה אי שם תקווה, שיום בהיר יבוא ונוכל לחיות כאן חיים אמיתיים, ולא רק לשרוד.
אז תראה מה זה. שמונה שנים אחרי, ואתה עדיין מביא תקווה, וגורם לאנשים להתרגש ולהבין כמה נוראה היא המלחמה, דוחף אנשים לעשייה למען השלום ואפילו אולי מציל חיים של חברים שלך.
אתה מת כבר שמונה שנים, וזו האמת הכואבת, ושום התנסחות או פלפולי מילים לא יוכלו לשנות אותה.
אבל הניצוץ ההוא שלך – אני חושב שמשהו ממנו נשאר איתנו כאן.
כנראה - שאתה לא רוצה לנוח על משכבך, עד שלא יבוא שלום.
בהמון געגועים ואהבה - בשם הצוות שלך מיעל.
האם אתה שומע עכשיו את דברי? האם אתה צופה בנו כעת מכונסים ליד לוח השיש שנותר כמזכרת שאין בה דבר שיוכל לספר סיפור כמו שלך?
נעים לי להאמין שאתה כן. לפחות בדמיוני אני יכול לראות אותך מתרווח לך בנינוחות שם למעלה בגן עדן, וחצי חיוך נמתח על פניך... חיוך של אחד שיודע משהו שהאחרים עדיין לא יודעים... אם להודות על האמת - עוד בחייך הייתה לי לפעמים הרגשה כזו איתך... שאתה יודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים.
למי שנמצא כאן היום, ולא הכיר אותך – תנחומיי הכנים. הפסדתם אדם שפוגשים פעמים ספורות בחיים. היה לך את הניצוץ הזה שאי אפשר לתאר במילים. כמו שאי אפשר לתאר ריצוד של קרן שמש אחרונה על הים. או רפרוף כנפיים של פרפר צבעוני ביום אביבי. מרהיב בפשטותו, אמיץ וכנה ואז נעלם. סוג כזה של ניצוץ היה לך.
והדבר הנפלא מכל בעיניי, הוא שהניצוץ הזה שליווה אותך בחייך, נשאר איתנו גם אחרי מותך. נרקם אל תוך רקמת חיינו בחוטים עדינים של זהב ודם. מעניק משמעות מתוקה-מרירה לכל מה שקרה לנו מאז.
מותך, לפחות מבחינתי, הוציא אותנו מלבנון סוף סוף, ובישר על תקווה קצרה לעתיד טוב יותר.
ההרפתקנות שלך, וחדוות החיים, ליוו אותנו אחר כך בטיול של אחרי הצבא. טיפסנו איתך על ההרים הגבוהים, צללנו איתך למצולות הים, והתמזגנו איתך לתוך שווקים תוססים, בערים סואנות בסוף העולם.
מצאנו מקומות יפים מאלה שיש לנו כאן, אבל בסוף חזרנו הביתה, מלווים באהבתך המסורה לארץ הזו שבגדה בך. וכשכבר פנינו להניח את זכרך בפינה חמימה ועצובה בליבנו, הפתעת אותנו שוב והופעת כדמות ברב מכר, ובסרט עטור פרסים. ולמרות שאתה וודאי מתמרמר לא מעט על שהפכו אותך שם לקצין, אתה וודאי שמח לראות איך גרמת לקוראים ולצופים להתרגש, ולהבין שוב, כמה נוראה היא המלחמה.
ובדרך גם הספקת להיות איתנו כשנכנסנו בקיץ שעבר שוב ללבנון.
נועם. חשוב לי גם שמשפחתך תדע שלפחות לדעתי קיים סיכוי סביר שזיכרון דמותך, והנסיבות שהביאו למותך, הצילו שם חיים של כמה מאיתנו. הסקרנות שלך, הדרישה לדעת, להבין, לקבל תשובות אמת ללא פשרות, הדרך בה נהגת לשפוט את כנות כוונותיו של אדם לא לפי דרגתו או עיטוריו אלא לפי כנות ליבו – כל אלה היו איתנו שם, והביאו אותנו להטיל ספק במשימות חסרות הגיון שתוכננו בעבורנו ביהירות נפשעת.
מי יודע מה היה קורה לנו שם בלעדיך...
ובימים אלה ממש, כשאנחנו אוספים את שברי ליבנו אחרי עוד מלחמה, ומתכוננים לקראת בואה של הבאה, שיש אומרים שבוא תבוא עלינו בקרוב, אני מוצא אותך פתאום דוחף את הורייך לעשייה למען השלום. ודבר שכזה גורם לי להעלות בדעתי שאולי גם במקרה הזה אתה יודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים.
ושאולי, למרות הכול, מסתתרת לה אי שם תקווה, שיום בהיר יבוא ונוכל לחיות כאן חיים אמיתיים, ולא רק לשרוד.
אז תראה מה זה. שמונה שנים אחרי, ואתה עדיין מביא תקווה, וגורם לאנשים להתרגש ולהבין כמה נוראה היא המלחמה, דוחף אנשים לעשייה למען השלום ואפילו אולי מציל חיים של חברים שלך.
אתה מת כבר שמונה שנים, וזו האמת הכואבת, ושום התנסחות או פלפולי מילים לא יוכלו לשנות אותה.
אבל הניצוץ ההוא שלך – אני חושב שמשהו ממנו נשאר איתנו כאן.
כנראה - שאתה לא רוצה לנוח על משכבך, עד שלא יבוא שלום.
בהמון געגועים ואהבה - בשם הצוות שלך מיעל.
