דברים של אבא לשנה התשיעית / אהרון

והנה צלחנו את אותו יום, ערב יום השואה של שנת 99, ובערב היה טלפון ושמענו בקולך רטט מן היום שעבר ומן הפעילות המוצלחת ושמחנו אתך שהנה עוד יום עבר וכי אנו נצפה לך ביום ששי של אותו שבוע, מגיע אלינו בבגדים אזרחיים, לאחר השחרור מצה"ל. ורק תגיע הביתה להגיד שלום לקראת נסיעתך ליוון, לג'וב הנחמד שארגנת לך כדי לשפר את התקציב לקראת הטיול הגדול לדרום אמריקה.

וגם הטיול המוצלח חלף לו. הכל עובר בקפיצות. שכחנו כבר את ימי המתח שלא ידענו עליך כי היית רחוק מו הציביליזציה, ועסוק בהגשמת חלומותיך. ושמענו את סיפוריך העסיסיים וראינו דרך עיניך את הנופים המדהימים. וידענו כי השארת מאחוריך לבבות שבורים, כי בכל מקום הקסמת. וכמובן שחזרת עם ספרדית מצויינת ואפילו גם קצ'ואה למדת קצת, כי הרי היית צריך לדבר עם האידיאנים של פרו ובוליביה, ומה עושים בלי קצ'ואה...?

וכך אנחנו מלווים אותך בחייך ובכניסתך לאוניברסיטה. וכל היסוסיך שציוניך המעולים גרמו לך, שהרי הכל היה פתוח לפניך, נגמרו, וצללת דווקא לתוך מדעי הרוח, כי שם הרגשת כדג במים, וידעת כי אתה תסתער על הקשה מכל, על נפש האדם, בחדווה ובתשוקה לשנות מערכות המגבילות ומדכאות אותה.

ועם סיום הלימודים וההכשרה הגדולה, מתחיל השלב המכריע והחשוב בחייך – שלב העשייה. ואין זו עשייה סתמית, ההולכת עם הזרם, המקבלת דברים כהוויתם. לא ולא. אתה בוחן כל דבר, הופך אותו ומצביע על הטעון תיקון. ואתה מפשיל שרוולים ועושה למען השינוי המבורך. ולא משלים עם עוולות, ולא משלים עם שחיתויות ובוודאי לא עם טיפשות. והנה אתה כבר עובר את שנתך השלושים והעתיד מחייך אליך. וכולנו כל כך גאים בך ובהישגיך. ...

ופתאום הבועה מתפוגגת. יש כאן טעות. ערב יום השואה של שנת 1999 לא עבר. הוא נעצר שם. בשעה 16:29 כפי שמסר הדו"ח הצבאי. לרגלי מבצר הבופור. שם נגמרו חייך. שם נעצרו חיינו. מנין שאבנו את כוחות הנפש כדי להמשיך, זאת שאלה שאין לי תשובה עליה. אולי תחושת האחריות כלפי המשפחה הכי קרובה. והאהבה ומסירות הנפש שלה ושל החברים הכי קרובים, שלא עוזבים אותנו, ומחזקים אותנו ונושאים אותנו הלאה. ואנו עוקבים אחרי חבריך הנאמנים ורואים אותם צומחים ומתפתחים לנגד עינינו, פורצים גדרות ומרחיבים דעת ורוח, ובונים בישראל משפחות לתפארת, ומשתפים אותנו בשמחתם כביטוי של הערכה וגעגועים אליך ואל קרבתך. ויש גם שמחות וסיפוק מהשיגיהם של דנה ושל הנכדים שלנו. שמחה וסיפוק מכך שאלוני מוצא את עצמו וחותר קדימה בלימודיו. ובעשייתנו היומיומית אתה לא מש מעמנו ולו לרגע. וכמובן שאין זאת נחמה ואין זה מקהה בכהוא זה את הכאב ואת הצער, אך מעניק משמעות כלשהי ליום שעבר בלעדיך... וכך אנחנו חוזרים אל חיי היום יום, וסופרים את הימים ואת השנים שעוברים עלינו בלעדיך. תשע שנים עברו. להתראות בן אהוב...