tag:blogger.com,1999:blog-65550300949554648512011-07-31T09:01:41.478+03:00Shacharnoreply@blogger.comBlogger81100tag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-26387457022897116552008-04-12T09:00:00.007+03:002010-02-01T02:33:51.390+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_e3rpNWOSsyM/S2YOnMeyXHI/AAAAAAAACaY/AX40fxfVX1A/s1600-h/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%9F+-+%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%94+%D7%AA%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA+1.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" height="400" src="http://3.bp.blogspot.com/_e3rpNWOSsyM/S2YOnMeyXHI/AAAAAAAACaY/AX40fxfVX1A/s400/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%9F+-+%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%94+%D7%AA%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA+1.jpg" width="286" /></a><a href="http://4.bp.blogspot.com/_e3rpNWOSsyM/S2YPXZFKVrI/AAAAAAAACag/jT-HyEU9omk/s1600-h/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%9F+-+%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%94+%D7%AA%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA+2.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" height="400" src="http://4.bp.blogspot.com/_e3rpNWOSsyM/S2YPXZFKVrI/AAAAAAAACag/jT-HyEU9omk/s400/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%9F+-+%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%94+%D7%AA%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA+2.jpg" width="287" /></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-2638745702289711655?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-51647059512826798572008-04-12T09:00:00.000+03:002010-02-01T00:35:14.569+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="text-align: right;">והנה צלחנו את אותו יום, ערב יום השואה של שנת 99, ובערב היה טלפון ושמענו בקולך רטט מן היום שעבר ומן הפעילות המוצלחת ושמחנו אתך שהנה עוד יום עבר וכי אנו נצפה לך ביום ששי של אותו שבוע, מגיע אלינו בבגדים אזרחיים, לאחר השחרור מצה"ל. ורק תגיע הביתה להגיד שלום לקראת נסיעתך ליוון, לג'וב הנחמד שארגנת לך כדי לשפר את התקציב לקראת הטיול הגדול לדרום אמריקה.</div><a name='more'></a><br /><div dir="rtl" style="text-align: right;">וגם הטיול המוצלח חלף לו. הכל עובר בקפיצות. שכחנו כבר את ימי המתח שלא ידענו עליך כי היית רחוק מו הציביליזציה, ועסוק בהגשמת חלומותיך. ושמענו את סיפוריך העסיסיים וראינו דרך עיניך את הנופים המדהימים. וידענו כי השארת מאחוריך לבבות שבורים, כי בכל מקום הקסמת. וכמובן שחזרת עם ספרדית מצויינת ואפילו גם קצ'ואה למדת קצת, כי הרי היית צריך לדבר עם האידיאנים של פרו ובוליביה, ומה עושים בלי קצ'ואה...?</div><div dir="rtl" style="text-align: right;">וכך אנחנו מלווים אותך בחייך ובכניסתך לאוניברסיטה. וכל היסוסיך שציוניך המעולים גרמו לך, שהרי הכל היה פתוח לפניך, נגמרו, וצללת דווקא לתוך מדעי הרוח, כי שם הרגשת כדג במים, וידעת כי אתה תסתער על הקשה מכל, על נפש האדם, בחדווה ובתשוקה לשנות מערכות המגבילות ומדכאות אותה.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;">ועם סיום הלימודים וההכשרה הגדולה, מתחיל השלב המכריע והחשוב בחייך – שלב העשייה. ואין זו עשייה סתמית, ההולכת עם הזרם, המקבלת דברים כהוויתם. לא ולא. אתה בוחן כל דבר, הופך אותו ומצביע על הטעון תיקון. ואתה מפשיל שרוולים ועושה למען השינוי המבורך. ולא משלים עם עוולות, ולא משלים עם שחיתויות ובוודאי לא עם טיפשות. והנה אתה כבר עובר את שנתך השלושים והעתיד מחייך אליך. וכולנו כל כך גאים בך ובהישגיך. ...</div><div dir="rtl" style="text-align: right;">ופתאום הבועה מתפוגגת. יש כאן טעות. ערב יום השואה של שנת 1999 לא עבר. הוא נעצר שם. בשעה 16:29 כפי שמסר הדו"ח הצבאי. לרגלי מבצר הבופור. שם נגמרו חייך. שם נעצרו חיינו. מנין שאבנו את כוחות הנפש כדי להמשיך, זאת שאלה שאין לי תשובה עליה. אולי תחושת האחריות כלפי המשפחה הכי קרובה. והאהבה ומסירות הנפש שלה ושל החברים הכי קרובים, שלא עוזבים אותנו, ומחזקים אותנו ונושאים אותנו הלאה. ואנו עוקבים אחרי חבריך הנאמנים ורואים אותם צומחים ומתפתחים לנגד עינינו, פורצים גדרות ומרחיבים דעת ורוח, ובונים בישראל משפחות לתפארת, ומשתפים אותנו בשמחתם כביטוי של הערכה וגעגועים אליך ואל קרבתך. ויש גם שמחות וסיפוק מהשיגיהם של דנה ושל הנכדים שלנו. שמחה וסיפוק מכך שאלוני מוצא את עצמו וחותר קדימה בלימודיו. ובעשייתנו היומיומית אתה לא מש מעמנו ולו לרגע. וכמובן שאין זאת נחמה ואין זה מקהה בכהוא זה את הכאב ואת הצער, אך מעניק משמעות כלשהי ליום שעבר בלעדיך... וכך אנחנו חוזרים אל חיי היום יום, וסופרים את הימים ואת השנים שעוברים עלינו בלעדיך. תשע שנים עברו. להתראות בן אהוב...</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-5164705951282679857?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-52530258874681223362008-04-12T02:06:00.004+03:002010-01-29T04:25:08.614+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="text-align: right;">נועם.<br />האם אתה שומע עכשיו את דברי? האם אתה צופה בנו כעת מכונסים ליד לוח השיש שנותר כמזכרת שאין בה דבר שיוכל לספר סיפור כמו שלך?<br />נעים לי להאמין שאתה כן. לפחות בדמיוני אני יכול לראות אותך מתרווח לך בנינוחות שם למעלה בגן עדן, וחצי חיוך נמתח על פניך... חיוך של אחד שיודע משהו שהאחרים עדיין לא יודעים... אם להודות על האמת - עוד בחייך הייתה לי לפעמים הרגשה כזו איתך... שאתה יודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים.<br /><a name='more'></a><br /><br />למי שנמצא כאן היום, ולא הכיר אותך – תנחומיי הכנים. הפסדתם אדם שפוגשים פעמים ספורות בחיים. היה לך את הניצוץ הזה שאי אפשר לתאר במילים. כמו שאי אפשר לתאר ריצוד של קרן שמש אחרונה על הים. או רפרוף כנפיים של פרפר צבעוני ביום אביבי. מרהיב בפשטותו, אמיץ וכנה ואז נעלם. סוג כזה של ניצוץ היה לך.<br />והדבר הנפלא מכל בעיניי, הוא שהניצוץ הזה שליווה אותך בחייך, נשאר איתנו גם אחרי מותך. נרקם אל תוך רקמת חיינו בחוטים עדינים של זהב ודם. מעניק משמעות מתוקה-מרירה לכל מה שקרה לנו מאז.<br />מותך, לפחות מבחינתי, הוציא אותנו מלבנון סוף סוף, ובישר על תקווה קצרה לעתיד טוב יותר.<br />ההרפתקנות שלך, וחדוות החיים, ליוו אותנו אחר כך בטיול של אחרי הצבא. טיפסנו איתך על ההרים הגבוהים, צללנו איתך למצולות הים, והתמזגנו איתך לתוך שווקים תוססים, בערים סואנות בסוף העולם.<br />מצאנו מקומות יפים מאלה שיש לנו כאן, אבל בסוף חזרנו הביתה, מלווים באהבתך המסורה לארץ הזו שבגדה בך. וכשכבר פנינו להניח את זכרך בפינה חמימה ועצובה בליבנו, הפתעת אותנו שוב והופעת כדמות ברב מכר, ובסרט עטור פרסים. ולמרות שאתה וודאי מתמרמר לא מעט על שהפכו אותך שם לקצין, אתה וודאי שמח לראות איך גרמת לקוראים ולצופים להתרגש, ולהבין שוב, כמה נוראה היא המלחמה. <br />ובדרך גם הספקת להיות איתנו כשנכנסנו בקיץ שעבר שוב ללבנון.<br />נועם. חשוב לי גם שמשפחתך תדע שלפחות לדעתי קיים סיכוי סביר שזיכרון דמותך, והנסיבות שהביאו למותך, הצילו שם חיים של כמה מאיתנו. הסקרנות שלך, הדרישה לדעת, להבין, לקבל תשובות אמת ללא פשרות, הדרך בה נהגת לשפוט את כנות כוונותיו של אדם לא לפי דרגתו או עיטוריו אלא לפי כנות ליבו – כל אלה היו איתנו שם, והביאו אותנו להטיל ספק במשימות חסרות הגיון שתוכננו בעבורנו ביהירות נפשעת.<br />מי יודע מה היה קורה לנו שם בלעדיך...<br />ובימים אלה ממש, כשאנחנו אוספים את שברי ליבנו אחרי עוד מלחמה, ומתכוננים לקראת בואה של הבאה, שיש אומרים שבוא תבוא עלינו בקרוב, אני מוצא אותך פתאום דוחף את הורייך לעשייה למען השלום. ודבר שכזה גורם לי להעלות בדעתי שאולי גם במקרה הזה אתה יודע משהו שאנחנו עדיין לא יודעים.<br />ושאולי, למרות הכול, מסתתרת לה אי שם תקווה, שיום בהיר יבוא ונוכל לחיות כאן חיים אמיתיים, ולא רק לשרוד.<br />אז תראה מה זה. שמונה שנים אחרי, ואתה עדיין מביא תקווה, וגורם לאנשים להתרגש ולהבין כמה נוראה היא המלחמה, דוחף אנשים לעשייה למען השלום ואפילו אולי מציל חיים של חברים שלך.<br />אתה מת כבר שמונה שנים, וזו האמת הכואבת, ושום התנסחות או פלפולי מילים לא יוכלו לשנות אותה.<br />אבל הניצוץ ההוא שלך – אני חושב שמשהו ממנו נשאר איתנו כאן.<br />כנראה - שאתה לא רוצה לנוח על משכבך, עד שלא יבוא שלום. <br />בהמון געגועים ואהבה - בשם הצוות שלך מיעל.<br /><br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-5253025887468122336?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-33580076392060979342007-04-12T01:47:00.007+03:002010-02-01T00:32:31.474+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="text-align: right;">זה לא נכון שהזמן עושה את שלו... זה לא נכון שהשנים שעוברות מטשטשות את הכאב, מערפלות את הזכרון, משכיחות... אני רואה לנגד עיניי את דמותו החיה עומדת לפניי כפי שעמדה בפסח האחרון לפני שעזב את הבית, עם החיוך הנצחי, עם העיניים החכמות, עם החיבוק החם והחזק. נפרדתי ממנו בידיעה ברורה שבעוד ימים מספר הוא אמור להסיר את המדים כדי להתחיל את הרפתקאת חייו האמיתית – חיפוש דרכו. רק עדה חששה מן השבוע האחרון. היא נסתה למנוע את ההליכה. אני לא הקשבתי, לא ייחסתי מספיק משקל לאינטואיציה, לאזהרות העל-חושיות של אמא. כך הלך נועם אל מותו, כסומא בארובה, למציאות המטמטמת של לבנון של שנת 1999, מתוך ידיעה ברורה ובהירה שלנוכחותו שם, להקרבה שלו ושל חבריו, לא הייתה משמעות כלשהי מעבר לתחושת היחד, מעבר למחויבות הטוטלית לחברים.<br /><a name='more'></a><br />ימים ספורים אחרי נפילתו פרסמה סילבי קשת במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "החלל ה-18,939" את המילים הבאות: "ככל שחולפות השנים נכמר הלב, וגובר הכעס על מדיניות אסונית, קהת חושים, שהובילה למצעד האיוולת, לכמה מלחמות מיותרות.... (ביניהן) המלחמה המטומטמת והארוכה בתולדותינו, מלחמת לבנון.... בלי לפגוע בזכרם של הנוטפלים באלפיהם, מתעכב הדמיון על החלל ה-18,939, נועם ברנע, בכל יפעת זיו עלומיו, שנהרג עם הכפתור "לצאת בשלום מלבנון" על דש חולצתו הצבאית".<br />השנה היינו עדים להצלחה המסחררת של ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן" ושל הסרט שעוצב על יסוד הספר – "בופור", בבימויו של יוסי סידר, שגם זכה לתהילה בפסטיבל ברלין. כקרוביו של נועם, שהיה לגורם משרה בעיצובה של דמות מרכזית גם בספר וגם בסרט, אנחנו מודים ומעריכים את העובדה כי נפל בחלקו של בננו להיות מונצח בשתי אמירות אינטלקטואליות ואמנותיות חשובות כל כך. עם זאת אני רוצה בהזדמנות זו להוסיף בשוליהן:<br />רון לשם ויוסי סידר עוסקים בקורות חבורת הנערים-חיילים שנקלעה בבופור בשנה האחרונה להשארותנו בלבנון – בקשרי הרעות, במחויבות האנושית שנוצרה בין ביצורי ההר המקולל. חבורה זו, שאליה נקלע נועם שלנו במקרה, שחוותה נוראות מלחמה ללא תכלית, לא הגיעה לשם במקרה. מישהו שלח אותה. מישהו התעלם ממשקלה האנושי, מישהו החליט "להרוויח זמן" על חשבונה. מישהו היה מוכן להקריב בחורים אלה ללא סיבה, מתוך עצלות מחשבתית. מישהו אחר, שלא למד את לקחי לבנון 1 וסבר כי רק כוח, הרבה כוח, יבטיח קיומה של ישראל, שלח שוב את צה"ל למשימה בלתי אפשרית, ללבנון 2. שוב נפלו בחורים, שכמו נועם שלנו, הלכו אחר צו נאמנותם לחברים. וכך "בופור" הופך למשל גדול של מצבנו בכלל. הנהגה לא ראויה, הצומחת מביצה פוליטית שאניני טעם לא מתקרבים לשוליה, מחוללת מציאות הזויה – בופורים למיניהם – שבהם משחק החיים הוא משחק ברולטה רוסית... ואנחנו נשארים עם השאלות הגדולות ותשובות ברורות אין לנו: מה הלאה...? איך יוצאים מזה..? איפה טעינו..? איך נותנים כוח לבאים אחרינו להמשיך את המפעל הגדול של תחיית עמנו בדרך ראויה..?<br />נועם חסר לי, כל כך חסר לי גם כשותף נאמן להתלבטויות הללו, לשיח המשמעותי הזה.... ומעבר לכל אלה, אנחנו נשארים עם אהבה גדולה וצער שאין לו תקנה...<br />אבא</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-3358007639206097934?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-42269132686116035142006-07-28T09:00:00.002+03:002010-02-01T03:02:56.760+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_e3rpNWOSsyM/S2Yn9qDb7yI/AAAAAAAACaw/ls7cG5ldj4g/s1600-h/Aharon+Barnea.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" height="400" src="http://2.bp.blogspot.com/_e3rpNWOSsyM/S2Yn9qDb7yI/AAAAAAAACaw/ls7cG5ldj4g/s400/Aharon+Barnea.jpg" width="290" /></a></div><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-4226913268611603514?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-66922833006634317242006-05-01T07:34:00.002+03:002010-02-01T01:05:34.026+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="direction: rtl; text-align: right; unicode-bidi: embed;">בנסיבות מסויימות, שיר שאני מכיר יכול ללבוש על עצמו משמעות חדשה לגמרי. עד רגע מסויים בחיים הוא עוד שיר שאני אוהב, ובשניה אחת הוא מצטלב עם חוויה שטוענת אותו במטען רגשי שיכול לרסק בן אדם, ומשתנה לנצח. מאותו רגע, בכל פעם שאני שומע אותו, לא משנה באיזו הזדמנות, אני מוצא עצמי מותקף בפרץ רגשות בלתי נשלט שיכול לגרום לי לצמרמורות בכל הגוף, או להתחיל לבכות סתם ככה באמצע היום במקום ציבורי מבלי היכולת לנסות ולחנוק את הדמעות.<br /><a name='more'></a><br />לפני קצת יותר מ-7 שנים, <a href="http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=515400" style="font-weight: bold;">נועם נהרג בלבנון</a>. את האירועים הנוראיים, הבלתי אפשריים והנפלאים שקרו מאז אי אפשר לנסות ולסכם. כל מילה שאי פעם ניסיתי לכתוב נשמעה כקלישאה לעוסה ולא כטקסט אישי, אינטימי שיכול להעביר אפילו גרם אחד של העצב, הכעס, היאוש, האהבה, השנאה, הדכאון, המרירות והאדישות שחוויתי. היום נשארתי עם מעט מכל אלה ועם רגש נוסף שממלא את רוב המקום שנותר – געגועים. געגועים מחורבנים.<br />במבט לאחור כל השעות, הימים ,השבועות והחודשים הראשונים אחרי שנועם נהרג זכורים לי כעיסה דביקה של זמן שמתוכה ישנם הבזקים של רגעים שאותם אני זוכר בצלילות מושלמת. אחד הרגעים האלו היה שישבתי עם ענבר, חברתו של נועם, בחדר שלו, שעות ספורות אחרי, עוד לפני שכל האנשים קיבלו את הבשורה, שנינו שתקנו וברקע התחיל להתנגן Caramel של Suzanne Vega. שניה אחרי שהוא התחיל, היא מלמלה שזה שיר שנועם מאוד אוהב ופרצה שוב בבכי בלתי נשלט. מעכשיו צריך להתחיל ולדבר על נועם בלשון עבר.<br /><br /><a href="http://odd-but-cute.net/Music/Suzanne%20Vega%20-%20Caramel.mp3">Suzanne Vega – Caramel</a><br /><br />ביום הלוויה עצמו, יחד עם הכאב, העצב והיאוש היה בי יותר מהכל זעם נוראי שרציתי לפרוק על כולם. הצבא, הממשלה, המדינה, המין האנושי המחורבן. שנאתי את כולם שנאה טהורה ורציתי שכל מי שעומד מסביבי לא יעבור הלאה על מה שקורה כאן. בידיים רועדות, לקחתי את המיקרופון ובקול שבור נאבקתי להקריא את Masters of War של בוב דילן (<a href="http://mp3music.gpg.co.il/lyrics/6080.html">בתרגום הנפלא</a> של יהונתן גפן). זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר בחיי. כשאדי וודר שר את זה, זה נשמע קצת כאילו הוא בעצמו איבד חבר בלבנון.<br /><br /><a href="http://odd-but-cute.net/Music/Pearl%20Jam%20-%20Masters%20Of%20War%20%28Live%29.mp3">Pearl Jam – Masters of War</a><br /><br />אחד הדברים שהצליח להחזיק אותנו, החברים הקרובים, מלאבד את עצמנו לדעת אחרי השבעה היתה ההחלטה להפיק ערב לזכר נועם ביום ה-30. בחרתי לצלם ולערוך סרט קצר שייתן טעימה מנועם, על כל צדדיו הנפלאים, לכל מי שהכיר אותו. את הסרט פותח וסוגר I Talk To The Wind של King Crimson. כמה בנאלי, כמה כואב. הביצוע הזה לקוח מתוך "על החיים ועל המוות", ערב זכרון אלטרנטיבי מ-2003.<br /><br /><a href="http://odd-but-cute.net/Music/Jasmine%20Even%20&amp;%20Karni%20Postel%20-%20I%20Talk%20To%20The%20Wind.mp3">יסמין אבן וקרני פוסטל – I Talk To The Wind</a></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-6692283300663431724?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-19341210652754042651999-04-12T00:00:00.006+03:002010-02-01T02:56:11.576+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="text-align: right;">אם יש ברשותכם טקסט, תמונה או קטע וידאו שהייתם רוצים שיופיע באתר זה, אשמח אם תשלחו אותו במייל ל: <a href="mailto:admin@noambarnea.com">admin@noambarnea.com</a></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">כתבו לנו אם יש לכם השגות ומחשבות על הנאמר.</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-1934121065275404265?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-6555030094955464851.post-67287182061854276051999-04-12T00:00:00.004+03:002010-02-01T02:52:54.108+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="text-align: right;"><b>ברוך בואכם לאתר של נועם ברנע ז"ל</b><br /><br />קשה להאמין אך כבר עברו עשר שנים מאז נפילתו של נועם... ברוח הזמנים הלל החלטנו לפתוח אתר לזכרו. נספר כאן כמובן את סיפור חייו הקצרים אך המשמעותיים כל כך לנו, לבני המשפחה, ולכל כך הרבה אנשים, אך הכוונה העיקרית שלנו היא ליצור אתר שיהיה מקום מפגש לכל ה"חבורה של נועם". כל מי שהכיר אותו בתחנות השונות של חייו ובמרחקי קירבה שונים. אתם מוזמנים להעלות הרהורים וזכרונות עליו ולספר מה קורה אתכם. איך התפתחתם, מה אתם עושים עם החיים שלכם, מה יצרתם והקמתם בשנים הללו – האם הקמתם משפחות? הבאתם ילדים לעולם? ספרו על צמיחתכם ועל תרומותיכם לחברה ולסביבה שלכם. אולי תעשו זאת בצורת מכתבים לנועם? נועם יבלוט כאן בהעדרותו הנוראית. הוא יביט מרחוק, כולו פוטנציאל שלא מומש. מתוך שנתו ה-21 הוא יוסיף להביט בנו ולהזכיר לכולנו מה יכול היה להיות ולא היה...<br />אתם מוזמנים לספר בשנים הבאות לקראת ימי הזכרון לנועם ובין לבין, מה קרה אתכם לאחרונה. אולי תמצאו לנכון לבטא בדמיונכם את "דעתו של נועם" על דברים שקרו במשך השנה או על נושאים שעלו בשיח הציבורי.<br />נפתח מדור באתר שיוקדש לשירים של נועם, השירים שרגשו אותו וגם שירים שהוא לא שמע אך היו מרגשים אותו אילו... <br />אני מניח כי במרוצת הזמן נפתח מדורים חדשים ולאט לאט נעצב אתר לקהילה אנושית סביב דמותו של נועם כפי שהיא נחרטה בזכרוננו המשותף.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">אוהב אתכם,<br /><br /><br />אהרון - אבא של נועם</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6555030094955464851-6728718206185427605?l=noambarnea.blogspot.com' alt='' /></div>Shacharnoreply@blogger.com0